<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק בר ביזנא</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[ועוד מספקא] לי בהמה שיבשה ושלדה קיימת או נשרף [דהא] דטמא [בשרצים] משום דכתיב (משום) [בהם] דגלי ביה קרא דהא דמטמא בכעדשה נמי משום הא דכאילו כולו שלם, דתחילת בריאתו כעדשה. אבל בהמה דלא כתיב [בה] הכי לא. או דילמא לא שנא. דהא דבהמה מטמאה בכזית [הוא] משום היקישא דהאוכל מנבלתה והנושא את נבלתה ליתן שיעור לנושא ונוגע כשיעור אכילה וסתם אכילה בכזית. הילכך לאו משום דתחילת בריאתה בכזית, דבריאתו אפילו פחות מכזית. דגרסינן בנזיר בירושלמי פרק כהן גדול [פ"ז ה"ב], תני רבי שמעון בן יוחאי אומר מפני מה (אומר) [אמרו] השרץ מטמא בכעדשה, שהחומט תחילת בריאתו בכעדשה רבי יודן בעי מעתה המת יטמא פחות מכזית דאמר רבי יוחנן להביא הנפל שאין בו כזית. פירוש אמתניתין קאי, דתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. ופרכינן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כל שכן. ומר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. תו מקשי רבי יודן נבילה תטמא באפין דאמר רבי יוחנן אני ראיתי עגל כאפין בשפירו. ומסיק מאי כדין מדרשות אמנה דרוש וקבל שכר. מכל מקום מיבעיא לי.
גרסינן במסכת נדה פרק המפלת [כ"ז ע"ב] ארשב"ל שפיר שטרפו במימיו ונעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור. א"ל רבי יוחנן לרשב"ל מת שנתבלבלה צורתן מנלן דטהור. אילימא מהא דאמר רבי שבתי א"ר יצחק מגדלאה ואמרי לה א"ר יצחק מגדלאה א"ר שבתי מת שנשרף ושלדתו קיימת טמא. מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים וטיהרו לו פתחים קטנים. והא דייקת מינה טעמא דשלדו קיימת הא אין שלדו קיימת טהור. אדרבה דייק מינה להך גיסא, שלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים אין שלדו קיימת אפילו פתחים קטנים נמי טמאים, הואיל וכל חד וחד חזי למיפק ביה חד אבר. אמר ליה רבינא לרב אשי רבי יוחנן דאמר כמאן, כרבי אליעזר דאמר בפרק שני דאהלות [מ"ב] אפר שרופים רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים אומרים מת שרוף דברי הכל כששלדו קיימת טמא, אע"ג דלא כתיב [בהו] במותם כמו בשרצים. ורבי אליעזר הוא יחידאה דפליג אדרבנן.
ותימה מאי טעמיה דרבי יוחנן דאמר כיחידאה ועוד תימה מאי טעמא דקתני אפר שרופים ולא קתני אפר שרוף. ומאי טעמא הוי שיעורו ברובע ולא כמלא תרווד. דשיעור עצמות הוא כרובע הקב ורקב כמלא תרווד, ודוקא ממת אחד אבל משני מתים טהור במלא תרווד רקב לדברי הכל וברובע חלק רבי עקיבא וחזר בו כדאיתא בפ"ב דאהלות. ומייתינן בפרק כהן גדול בנזיר [נ"ב ע"ב]. ואפר (שרופה) [שרופים] משמע אפילו משנים ושלשה. ונראה לי דכולהו טומאות דמת שיעורייהו הלכה [למשה מסיני] הן ואין ללמוד מהן. בפרק ראשון דתוספתא דאהלות [פ"א ה"ב] כשם שאבר מן המת ואבר מן החי שחסר עצם אחד וס"א אבר אחד טהור, כך בנבילות ובשרצים טהור.
ורב יצחק בר ביסנא בימי רבי פדת היה, דגרסינן ביבמות בפרק חרש [יבמות קי"ד ע"א] רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא, אתא לקמיה דרבי פדת וכו'. ורבי פדת בימי רבי יוחנן היה וכו', עד קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו. עיין בסדר רב חייא בר אמי.
וגרסינן בפ"א דתמורה [ו' ע"ב] כל אשר בו מום לא תקריב מאי תלמוד לומר אם בל תשחוטו הרי אמור למטה אלא בבל תקדישו. מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות, בל תקדישו, בל תשחטו, בל תזרקו, ועל הקטרת כולו, ועל הקטרת מקצתו. ותניא עורת או שבור וגו'. עד לא יביאנו וכו'. ותניא לא תקריבו לא תשחטו, ואשה לא תתנו אלו [האישים] פירוש אימורים. אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל מהם. בשלמא גבי שרצים כתיב כל הנוגע בהם במותם, היינו כמו שמתו, להכי איצטריך מהם אפילו מקצת. ואי כתב מהם ולא [כתב] כל הנוגע [בהם] במותם, ומהם הוה אמינא כל שהו ואפילו פחות מכעדשה, להכי איצטריך בהם. אלא הכא כולו [וכו'] [למה] כתוב [וכי לא מחייב] כי חסר מקצת. והא ליכא למימר דאי לא כתיב כולו אלא מהם הוה אמינא (דאפילו) אהקטרת בעלי מומין ליחייב אכל דהו אפילו בפחות מכזית. דהא לא אשכחן בהקטרה דזבח פחות מכזית, וכן בהקטרת קומץ (ראוי). דהכי גרסינן בזבחים פרק השוחט והמעלה בחוץ [ק"ט ע"ב], יכול המעלה פחות מכזית קומץ ופחות מכזית אימורים יהא חייב תלמוד לומר אותו על השלם הוא חייב ולא על החסר. ופליגי אמוראי התם [ק"ח ע"ב] אליבא דתנאי (אי) האי לעשות אותו, אי [קאי] אכולה בהמה או אכל אבר. אבל כולהו מודו דכזית בעינן. דלא אשכחן בשום מקום אפחות מכזית דליחשוב. דלא מיבעיא אליבא דרבי יהושע דאמר בהקומץ רבה [מנחות כ"ו ע"ב] אההיא דתנן הקטיר קומצה פעמים כשירה ואמר רבי יהושע בן לוי פעמים ולא פעמי פעמים. משום דקסבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית. אלא אפילו לרבי יוחנן דאמר יש הקטרה לפחות מכזית, השלמה מיהו בעי לכוליה קומץ. כההיא דשלהי הקומץ זוטא [מנחות ט"ז ע"ב], דהיכא דחישב בקומץ להקטירו חוץ לזמנו והקטיר שומשום לאכול שומשום, אפילו למאן דאמר פיגול משום דחשיב בכוליה מתיר והקטיר כל הקומץ כולו בכה"ג. וכל המתקבל בפנים כנגדו בחוץ, חייב עליו משום מעלה בחוץ. אבל בפחות מכזית למחשבה הקטרה לא מיבעיא נמי לרבא דאמר במנחות [נ"ח ע"ב] בפרק כל המנחות באות מצה, על ההיא דתניא תנו רבנן שאור לא תקטירו אין לי אלא כולו, מקצתו מנין [ת"ל כל] עירובו מנין תלמוד לומר כי כל. ואמרינן מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר שאור בל תקטירו, אין לי אלא כזית. כחצי זית מנין תלמוד לומר כל וכו', וקמפלגי ביש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית, דלאביי איתה לרבא ליתה. השתא לרבא לא מיבעיא דלא אשכחן הקטרה פחותה מכזית, דהכא נמי ליכא. אלא אפילו לאביי נמי דאמר יש הקטרה [פחותה מכזית] מיהו צריך למלויה. אבל בכי האי דלימא בפחות מנלן. ולאביי איכא לדחויי דמהו דתימא לילף הקטרת פסול [מהקטרת שאור] מן הקטרת [שאור] אפילו בפחות מכזית מיחייב, אף לענין הקטרת בעלי מומין נמי אפילו בלא מילוי ליחייב קמ"ל. לרבא תימה [תמורה ז' ע"ב].
